החלטה בתיק רע"א 7642/02

1.        המשיבה 2 - חברת גוש 6354 חלקה 112- הוקמה לצורך ניהולה והחזקתה של חלקת קרקע בפתח-תקווה, שבבעלות המבקשים ברע"א 7642/02 (להלן: המבקשים), המבקשות ברע"א 7643/02 (להלן: המבקשות) והמשיבה 1 (להלן: גוטליב). המבקשים והמבקשות הם כולם בני משפחת אחת (משפחת כץ) והם מחזיקים יחדיו בכ-91% מהון מניות חברת המקרקעין כאשר מרבית המניות מצויות בידי המבקשים ואילו המבקשות מחזיקות כל אחת ב- 4% מהון המניות הכולל. בתשעת האחוזים הנותרים מחזיקה גוטליב. בין הצדדים אין הסכם שיתוף ושותפותם בבעלות במקרקעין מוסדרת, איפוא, באמצעות החזקותיהם בחברת המקרקעין בלבד. מזה שנים מנהלים הצדדים הליכים משפטיים, שטרם הושלמו, ותכליתם פירוק-מרצון של חברת המקרקעין וחלוקה-בעין של הקרקע. במסגרתם, הגישה גוטליב בשנת 1993 לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה להחלפת המפרק. בגוף הבקשה טענה גוטליב, בין היתר, כי לאורך השנים השכירו המבקשים והמבקשות את המקרקעין לחברת כץ תעשיות תשתית בע"מ (בפירוק) (להלן: חברת כץ) - שהינה חברה בבעלות המבקשים - מבלי שביקשו הסכמתה להשכרה ומבלי שיעבירו לידיה את חלקה בדמי השכירות. גוטליב הודיעה, כי היא עומדת על זכותה כי במסגרת הפירוק ישולם לה, כפי חלקה, תשלום ראוי עבור השימוש שעשתה חברת כץ במקרקעין.

2.        בתאריך 21.6.1999 קבע בית-המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, כי עניין דמי השימוש יוכרע בהליך של בוררות בפני השופטת (בדימוס) שרה פריש (להלן: הבוררת). הבוררת הוסמכה לפסוק על-פי הדין המהותי בכל הסוגיות הקשורות בשאלת דמי השימוש. בתאריך 9.12.2001, לאחר ששמעה את הצדדים, קבעה הבוררת כי גוטליב זכאית לדמי שימוש באופן יחסי להיקף החזקותיה בחברת המקרקעין. אך זאת, על-פי כללי ההתיישנות, רק עבור שבע השנים שקדמו ליום שבו הועלתה לראשונה תביעתה הנ"ל לדמי שימוש, דהיינו מתאריך 16.12.1986. בני משפחת כץ, יחד ולחוד, חויבו לשאת בתשלום אישית. זאת, לאור קביעתה של כבוד הבוררת כי: "...הנתבעים 1-4 הפרו את חובת האמונים כלפי חברת גוש 6354 ולא נהגו בתום לב ובדרך מקובלת בעת קבלת החלטות, הן כלפי חברת גוש 6354 והן כלפי התובעת שהינה בעלת מניות המיעוט בחברה. הנתבעים 1-4 פעלו תוך ניצול לרעה של כוחם כבעלי השליטה בחברת גוש 6354, עשקו את התובעת, ולפיכך יחובו כלפיה...".

           לאחר מתן פסק הבוררות ביקשו המבקשים והמבקשות מן הבוררת כי תתקנו ותקבע, בין היתר, כי המבקשות פטורות מכל חבות כלפי המשיבה. זאת, הואיל והמבקשות מעולם לא החזיקו מניות בחברת כץ, ואף כמות המניות שהן מחזיקות בחברת המקרקעין קטנה מזו שבידה של המשיבה - כך שלטענתן לא ניתן לראות בהן בעלות שליטה בחברה. משנדחתה בקשה זו, כיוון שלא עמדה בתנאי סעיף 22(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בקשה לביטול הפסק לפי סעיפים 24(3), (5), (8), (9) ו- (10) לחוק הבוררות. לטענתם, הבוררת חרגה מסמכותה בהרימה שלא-כדין את מסך ההתאגדות שביניהם לבין חברת המקרקעין ובכך ששגתה בחישוב תקופת ההתיישנות (סעיף 24(3) לחוק הבוררות). עוד נטען, כי פסק הבוררת ניתן בחריגה מן המועד הקבוע בחוק (סעיף 24(8) לחוק הבוררות); כי תוכנו נוגד את תקנת הציבור (סעיף 24(9) לחוק הבוררות) - שכן הטיל חיוב אישי על המבקשות בנסיבות שפורטו לעיל; וכי הבוררת לא הכריעה בכל העניינים שנמסרו להכרעתה (סעיף 24(5) לחוק הבוררות). גוטליב, מצדה, ביקשה מבית-המשפט המחוזי לאשר את פסק הבוררת. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז) החליט לאשר את הפסק בקובעו כי לא נתקיימה במקרה זה אף אחת מהעילות הנטענות לביטולו של פסק הבוררות. בית המשפט הוסיף וציין כי נסיבות המקרה הינן חמורות שכן המבקשים (המבקשים והמבקשות דכאן) השתלטו על זכויות קניין של המשיבה והתעלמו מפניותיה הרבות. כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

3.        הן המבקשות והן המבקשים חוזרים בבקשות רשות הערעור שהגישו על הטענות שהועלו בפני בית המשפט המחוזי. המבקשות מדגישות את הטענה לפיה דין פסק הבוררות להתבטל הואיל והינו עומד בניגוד לתקנת הציבור. הן סבורות כי עצם העובדה שלא נעשתה בפסק הבוררות הבחנה בינן לבין המבקשים מצדיקה ביטולו מחמת פגיעה בתקנת בציבור. גוטליב מצידה סבורה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות שכן לא מתקיימות במקרה זה העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות. לטענתה, הפיצול בין המבקשים למבקשות בבקשות רשות הערעור אינו אלא מהלך טקטי שמטרתו למלט את רכושן של המבקשות ולהכשיל את תשלום החוב לגוטליב. המבקשות, כך טוענת גוטליב, נטלו חלק בפעילותה של חברת המקרקעין וכך, למשל, חתמו על הסכמי השכרת המקרקעין לחברת כץ. לפיכך, סבורה גוטליב כי חיובן ביחד עם המבקשים ולחוד לא רק שאינו סותר את תקנת הציבור אלא אף מתיישב היטב עם הוראות הדין.

4.        לאחר שהוגשו בקשות רשות הערעור הגישו המבקשות "תוספת לבקשת רשות הערעור", במסגרתה טענו כי דין פסק הבוררות להתבטל גם כיוון שתביעת חוב שהגישו מפרקי חברת המקרקעין למפרקי חברת כץ, בגין דמי שכירות, נדחתה. בבסיס הדחייה עמד הטעם שיש לראות בהשקעותיה הרבות של חברת כץ במקרקעין משום תשלום דמי שכירות. המבקשות טוענות כי המדובר בפסיקה הסותרת את שנקבע בפסק הבוררות - מחד, נדרשים המבקשים והמבקשות לשלם לגוטליב דמי שימוש ראויים במקרקעין, תוך כדי הרמת מסך ההתאגדות של המשיבה 2 ומאידך נקבע כי דמי שימוש כאלו כלל לא הגיעו למשיבה 2 עצמה.

           דין טענות אלה להידחות. ראשית, עצם העובדה שהתמורה לשכירות ניתנה בשווה כסף ולא בכסף אין משמעה שלא ניתנה תמורה שגוטליב זכאית לחלק ממנה. בנוסף, גם לו הייתי סבור כי קיימת סתירה בין הפסיקות לא שוכנעתי כי התוצאה הראויה מקום בו קיימת סתירה שכזו הינה ביטול פסק הבוררות.

4.        באשר לבקשות רשות הערעור עצמן, לאחר שעיינתי בבקשות ובתגובות להן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות. אכן המבקשים והמבקשות בבקשותיהם מצביעים על טעויות מטעויות שונות שנפלו, להבנתם, בפסק הבוררות. אלא שאף אחת מהטענות המועלות בבקשות רשות הערעור אין בה כדי להכניס את הטוענים בשעריו של סעיף 24 לחוק הבוררות. כידוע, אין טעות ביישום הדין המהותי נמנית עם העילות המצדיקות ביטול פסק בוררות, ובית-המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבוררת (רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' שטאנג ובניו בע"מ, פ"ד מה(5) 511, בע' 518-515). במקרה זה, אף לו שוכנעתי כי צודקים המבקשים והמבקשות בטענותיהם המשפטיות באשר לפגמים בפסק הבוררות, סבורני כי לא עלה בידם להראות כי פגמים אלה חורגים מגדר טעות ביישום הדין ועולים לכדי עילה לביטול פסק הבוררות. על אף ניסיונותיהם של המבקשים והמבקשות לתת לטענותיהם לבוש של עילות ביטול לפי חוק הבוררות, העומד על טענות אלו לעומקן למד כי כל אחת מהן בנפרד וכולן יחדיו אינן אלא ניסיון לערעור על פסק בורר. כך למשל, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי כבוד הבוררת לא חרגה מסמכותה - שכן, גם בהנחה כי אומנם שגתה באופן שבו יישמה את הוראות חוק ההתיישנות או את הדינים הנוגעים להרמת מסך ההתאגדות אין בכך כדי להוות חריגה מסמכות. בדומה, לא שוכנעתי כי קמות גם עילות הביטול מכוח סעיפים 24(5), (8) ו- (10).

5.        אשר לעילת הביטול שבסעיף 24(9), בה תולות המבקשות את יהבן - כאמור, סבורות המבקשות כי פסק הבוררות שלא הבחין בינן לבין המבקשים נוגד את תקנת הציבור. אלא שלפי קביעותיהן של הערכאות דלמטה פעלו המבקשים והמבקשות בצוותא חדא במשך כל השנים. אף בהליכים השונים בפני בית המשפט המחוזי ובפני הבוררת פעלו המבקשים והמבקשות במאוחד. הפיצול החל רק לאחר שניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי - ולא בכדי. המבקשות, מסיבות ברורות, מבקשות ליצור אבחנה - ולו מלאכותית - בינן לבין המבקשים. אלא שלאבחנה שכזו נדרשת תשתית עובדתית וכזו לא הונחה בערכאות דלמטה. עצם העובדה שהמבקשות לא החזיקו במניות חברת כץ אין משמעה כי לא נפל כל פגם במעשיהן, שכן הן שיתפו פעולה עם המבקשים אשר הפיקו תועלת מהמקרקעין על חשבונה של גוטליב. גם הכמות המועטה, יחסית, של המניות בהן מחזיקות המבקשות אינה מעלה או מורידה - כאמור, המבקשות והמבקשים פעלו כגוש אחד (משפחה אחת) של בעלי מניות והן אינן יכולות לנתק עצמן מן המבקשים בשלב מאוחר זה. הממצאים בפסק הבוררות וקביעותיו של בית המשפט המחוזי כולם מצביעים על כך שאין מקום לערוך אבחנה בין המבקשים למבקשות. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי הפגמים שנפלו, אם אכן נפלו, בפסק הבוררות עולים לכדי סתירה עמוקה לתפיסות היסוד של החברה בהיבטן המוסרי, חברתי או כלכלי (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי, תק-על 2003 (3) 1531) ומכאן שלא ניתן לומר כי פסק הדין סותר את תקנת הציבור וכי דינו להתבטל.  

           הבקשה נדחית איפוא. המבקשים ברע"א 7642/02 וברע"א 7643/02 יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות המשיבה בסך כולל של 10,000 ש"ח.

           ניתנה היום, י"ג באלול תשס"ד (30.8.2004).

                                                                                                ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: